Error: Contact form not found.
החיים עברו ללילה והתעטפו באפילה ואם כדאי או לא כדאי לה החליטה היא, ילדה גדולה. אבל המועקה, העצב, האשליות, החרדה אינם עוזבים, גואים כקצף כשהיא נשארת לבדה. וגם אם די ולא כדאי לה גם חייה הם השאול היא כבר עמוק בתוך הלילה ומי יטרח אותה לגאול? החיים עברו ללילה והתעטפו בחשיכה, אך עוד לא די
היא עוד תבוא האהבה שלה חיכיתי תפרוש כנפיה מעליי ואת חומה. היא תסתכל על מה הרסתי ובניתי היא תעזור לי לתקן, תתן עוצמה. היא עוד תפציע בחיי כמו הקרניים של שמש בוקר מחממת, מאירה, והתכול והלבן שבשמיים לעד יופיעו בחיי כתפאורה. היא עוד תבוא כלא קרואה תקיש בדלת תביט בנואשות שבי ותאמצה, היא עוד תבוא
לכי, תלכי מכאן ילדה את שוב ניראית כה אבודה, שוב מנסה למצוא בגדים בתוך ארון מלא שלדים. לכי, תלכי מכאן מהר את לא תוכלי להתמסר, עדיין יש לך זמן לברוח, עדיין יש לך את הכח. לכי, תלכי מכאן, עכשיו! לפני תום קיץ ובא סתיו. לפני שהסיוט נגמר, אם יגמר, זה מאוחר. תלכי, תרוצי, תברחי, כל
מנסה להנשים את שאין בו כבר רוח ומודעת היטב, זה מזמן כבר לא "זה". כי ידעה גם חוה אך נגסה בתפוח, זאת פשוט הבדידות מכאיבה בחזה. זאת בדידות ותו לא שפוצעת בי חרב שדוחפת אותי אל מבעד לתהום ועובר לו עוד יום, ומגיע עוד ערב ואני כהוזה מתוך איזה חלום- מנסה להנשים את שאין בו
מה לאדם בודד ולירח שניהם מתבודדים מהבדידות עצמה רק הירח שט והאדם בורח ותר את מקומו על פני האדמה. מה לאדם בודד ולשמיים הוא רק מביט בהם ובליבו אשמה והדמעות שלו נושרות מהעיניים ומשאירות בו ריקנות וצליל דממה. מה לאדם בודד ולשלכת מלבד ששניהם ינשרו בבוא הזמן לבלוב עלים עוד ישמע אך נשמה דועכת כבר
הילדה בת השש ננטשה לבדה הורחקה בכאילו ממילים פוצעות דם ואולי שאפילו אין לה צלם אדם- היא בתו של אנוש מסוכן! היא אפילו אוהבת אותו! (-זו אשמה) ושומרת את זיכרונותיו לעצמה, ופורצת בבכי כשקורא הוא בשמה ממרחק שלעולם לא יקטן. הילדה בת השש ממשיכה לבדה. לא לימדו אותה כלום. את הכל היא
