דור טרייסטמן
מסיבת הטבע הראשונה.
הזריחה הכי יפה שראיתי בחיי הפכה פשוט לסרט אימה. 06:30 השמיים התחילו לבעור והתחלתי לשמוע בומים מטורפים, אני מרימה את הראש לשמיים ורואה מטחים של רקטות.
נכנסתי לפאניקה של החיים, דמעות ללא הפסקה, חוסר אונים מוחלט ומשם לתחילתו של התקף חרדה חזק. הרגשתי שאני לא מצליחה לנשום ולא מצליחה לעצור את הדמעות. איבדתי את זה.
אבא שלי התקשר. בחיים לא שמעתי את אבא שלי ככה. זה היה קול תקיף וחד.
״דור, עכשיו את אוספת את הדברים ואת החברים, אתם נכנסים לרכב, פותחים חלונות עד הסוף, אם יש אזעקה, אתם עוצרים, יורדים מהרכב, מתרחקים ונשכבים בצד הדרך ושמים ידיים על הראש. ודור, תסעו צפונה״.
הוא איפס אותי. אבא שלי איפס אותי לחלוטין. הדמעות כמעט ונפסקו והצלחתי להסדיר את הנשימה.
נכנסתי למצב תפקוד כשההנחיות של אבי רצות לי בראש ללא הפסקה והתחלתי לבצע את ההוראות.
ביקשתי מידיד שלי את המפתחות לרכב ואמרתי שאני נוהגת. אף אחד אחר שם לא היה במצב לנהוג.
נכנסנו לרכב ופעלנו לפי ההנחיות, פתחנו חלונות, סגרנו את המוזיקה ונטלי שמה ווייז. סידרתי לי את המראות, המושב והנעתי את הרכב.
התחלנו.
נכנסתי לאמוק. לא ראיתי בעיניים. רק ידעתי שאני חייבת לברוח משם, חייבת להתרחק מרכבים אחרים למקרה ותהיה פגיעת רקטה או רסיס ולנסוע צפונה. לא משנה מה, אני חייבת לנסוע צפונה.
עוד לא הבנו בשלב הזה שהמטחים לא יהיו הדבר הכי מפחיד בבוקר הזה.
הווייז עדיין עבד כשהגענו לכביש 232 וידעתי בזכותו שאני צריכה לפנות צפונה לכיוון בארי, רק שבעלייה לכביש הייתה ניידת עם שני שוטרים שחסמו את הפניה והכווינו דרומה לכיוון רעים, בלית ברירה פניתי ימינה ונסעתי כמה עשרות מטרים, עד שאמרתי שלא אכפת לי מהשוטרים, אבא אמר לי שאני צריכה לנסוע צפונה. פירססתי.
לחצתי על דוושת הגז ללא הפסקה עד שהאטתי כי קלטתי מצד שמאל מיגונית, וכשיש רקטות, עם כל הכבוד לאבא שלי, עדיף להסתתר במיגונית עד שהמטחים יירגעו. עצרתי את הרכב, באנו לרדת, ואז קלטנו שהמיגונית מפוצצת באנשים בפנים ובנוסף עוד איזה 20 איש שנצמדים מסביבה. לא היה שם מקום עבורנו. אמרתי להם שלא יורדים ושמתי גז בכל הכח שוב.
המשכנו לנסוע צפונה עד בארי ואז אני קולטת שהרכבים לפניי מאטים עד לכדי עצירה ולפתע אנחנו מתחילים לשמוע צרורות ירי. לא הבנתי מה קורה. הרכבים נעצרו ותוך שנייה התחילו לפרסס אחד אחר השני, עד שלא היה כל רכב מלפניי וראינו שני מחבלים עם נשקים וגופה של מישהי מוטלת על הכביש. הייתי בהלם ומיד פירססתי במהירות ושמתי גז לצד השני. לאחר כמה עשרות מטרים עצרתי כי קלטתי שאנחנו בכיוון ההפוך ואבא אמר לנסוע צפונה. ירדתי ברוורס לצד הכביש כדי לעשות חושבים רגע ולא לנסוע סתם. היה כאוס ברכב של מה קורה פה, אלו היו באמת יריות? מחבלים? אולי מהסטרס דמיינו? ותוך כדי, התחילו לעבור רכבים צפונה במרווחים יחסית גדולים ביניהם. הרכב הראשון עבר. ולא שמענו ירי. הרכב השני עבר. שוב אין ירי. כשהרכב השלישי עבר ולא שמעתי כלום, הנחתי שדמיינתי. התחלתי לגלוש חזרה לכביש והצצתי שמאלה. אין מחבלים, אני לא רואה את הגופה. כנראה דמיינתי. עליתי חזרה לכביש והתחלתי לנסוע שוב לכיוון ממנו ברחנו לפני כמה דקות. מספר רכבים הספיקו לעבור אותי ולנסוע לפניי ונסענו כולנו צמודים ובמהירות גבוהה. הפעם כבר הגענו ממש לנקודה בה ראינו את המחבלים ולפתע שוב, צרורות ירי ללא הפסקה. הם התחבאו. הם פשוט חיכו כנראה למקבץ גדול יותר של אנשים. הפעם כבר לא חיכיתי. ישר פירססתי שוב ונסעתי בפול גז דרומה חזרה לכיוון המסיבה.
פתאם אני קולטת מלא רכבים עומדים, חוסמים את הכביש וגם מפוזרים בשטח מסביב. התחלתי להאט ושוטר סימן לנו לרדת מהרכב וצעק שיש צבע אדום. ירדנו מהר ונשכבנו על הכביש. השוטר היה אבוד לחלוטין וגם בקשר שלו שמענו רק צרחות ובכי. אני שוכבת על הכביש ומתפללת. אין מצב שככה החיים שלי ייגמרו.
ולפתע אנחנו מתחילים לשמוע צרורות ירי, הפעם מדרום, מהשטח של המסיבה. הרגשתי חוסר אונים מוחלט. אנחנו מוקפים. אני עומדת למות. כל החיים שלי רצו לי והרגשתי שעדיין לא סיימתי פה, עוד לא השגתי מספיק דברים בחיי. לא רציתי למות. רצנו חזרה לתוך הרכב, ואיך שנכנסנו, השוטר צעק לכולם לפרוק מהרכבים ולהתחיל לרוץ מזרחה בשטח. הרגשתי שאם אני יורדת ומתחילה לרוץ, אני אמות בוודאות. אני לא יודעת לרוץ וגם לא בכושר בשביל זה. הנעתי את הרכב ואמרתי לחברים להישאר גם. התחלתי לנסוע בין הרכבים וירדתי לשטח. איך שירדנו, אני קולטת שמעמיסים בחורה מהמסיבה עם פצע ירי ברגל ומלא דם חזרה לכיוון המסיבה וישר אתה עוד יותר דרוך, איפה נמצא אותו מחבל שירה בה ועכשיו היא פה לידי. רק רציתי לברוח משם. אנחנו נוסעים בהתחלה לאט מלא רכבים, כי היו מלא אנשים שרצו לכל כיוון, היה כאוס מוחלט, חלק גם דילגו ורקדו וצחקו ובכו, היה שם הכל. אני רק רציתי לברוח משם. לפתע, שתי בנות דפקו על החלון האחורי וביקשו לעלות לרכב. אחד הבנים הגיב להן שהוא מצטער אבל שאין מקום עבורן. מדוע לא היה מקום? בגלל שהעמסנו את כל הציוד שלנו! כולל שקית קרח שעד היום נמצאת אצלי בפריזר ותישאר שם עד שאחרון החטופים מהמסיבה יחזרו, כי תחושת האשמה שייתכן והשקית הזו תפסה מקום למישהו אחר שיכל לשרוד, לא עוזבת אותי לרגע מאז אותו יום.
התחלנו בנסיעה מהירה בשטח, מלא אבק, 150 קמ”ש, לא ראיתי כלום, חוץ מאת הברקסים של הג’יפ לפניי. החזקתי חזק את ההגה כדי לא לאבד שליטה ורק חזרתי ואמרתי “אני לא רוצה למות, אני רק רוצה לחיות”. אחרי זמן קצר, התחלנו לשמוע שוב צרורות ירי והתחלנו לפרסס, וככה מספר פעמים, זה הרגיש שהם פשוט בכל מקום המחבלים. ועדיין, לא הבנו באמת את גודל האירוע. כל פעם שפירססנו התחילו להתמעט כמות הרכבים לפניי, אלו שלא הספיקו לפרסס.
התקרבנו לצומת טי והרכבים לפניי פנו שמאלה, ולא הבנתי מה הם עושים, רגע לפני ברחנו ממש מאותו האיזור כי ירו עלינו. לא הייתי מסוגלת לעשות זאת, הרגשתי שאם אני פונה שמאלה, אנחנו נמות. אין סיכוי. פניתי ימינה.
אני מסתכלת במראה וקולטת שאף רכב לא נסע אחריי ולפתע מצאנו את עצמנו לבד באיזור של שטחים חקלאיים. אחד החברים התחיל להכווין באמצעות גוגל מאפס ואמר שתיכף נגיע לכביש כורכר ושם צריכה לפנות שמאלה. רגע לפני, חברה שלי ביקשה לעצור לעשות פיפי. עצרתי.
לאחר מכן, גלשתי לאט לכביש ופניתי שמאלה, ואיך שפניתי, אנחנו קולטים מולנו טנדר טויוטה לבן עם הגב אלינו. הפחד הזה וההבנה שבכל רגע יכולים לרצוח אותנו היה בלתי נתפס. לא ידעתי מה לעשות, אם לנסוע ישר, לעקוף אותם במהירות ולקוות שנצליח לברוח, או להתפרסס ולחזור חזרה לשטחים החקלאיים. אני זוכרת שאחד החברים אמר לי: “דור, אם מגיעים למצב שהמחבלים עומדים לתפוס אותנו, תעשי הכל כדי להרוג אותנו, זה עדיף מאשר שהם יתפסו אותנו, ירצחו או יחטפו אותנו.”. עד אותו הרגע, אבל לא חשבתי על אפשרות שכזו.
לא ידעתי מה לעשות. לבסוף, החלטתי לפרסס. פחדתי. לא רציתי למות.
נסעתי במהירות לשטחים החלקאיים ונסעתי בתוכם, כאשר לא הפסקתי להסתכל במראה על הטנדר. מרוב שהייתי מרוכזת בזה, לא שמתי לב לדרך עצמה ופתאם שמעתי את חברה שלי צועקת: “דור תיזהרי מהבוץ שלא נתחפר!” ושנייה לאחר מכן, הרכב נתקע עמוק בבוץ. לא האמנתי שזה קורה לנו. עוד לא התרחקנו מספיק מהטנדר, הם יכולים לקלוט אותנו בכל רגע. כולם מלבדי יצאו מהרכב והתחילו לדחוף בכל הכח ואני הייתי על הגז בפימפומים. זה לקח כמה דקות שהרגישו כמו נצח. אבל הצלחנו והמשכנו לנסוע עד שהגענו לכביש עליו היינו אמורים לעלות לפני אילולא הטנדר.
נסעתי בפול גז, עד שקלטתי מצד ימין בין העצים בסיס/מוצב של צה”ל, הרגשתי הקלה, ניצלנו, הצבא יגן עלינו.
אמרתי לחברים תחפשו מאיפה ניתן להיכנס (כי היינו במאחורה שלו) ופתאם אני מרימה את הראש למעלה וקולטת עשן יוצא מתוך הבסיס. הרגשתי באותו רגע שאין לאן לברוח. הם הגיעו לכל מקום. מדינת ישראל נכבשה וכולנו הולכים למות. זה היה נורא.
שמתי רגל על הגז שוב ונסעתי בשיא המהירות עד שהגענו לצומת טי, ושם פניתי שמאלה לפי ההכוונה של המפות. איך שפניתי, אני קולטת 3 רכבים מתקרבים אלינו בשיא המהירות. הורדנו את הראשים. ואז קלטתי שזה לא יעזור, אז הצצתי וראיתי שמדובר באנשים מהמסיבה, הם צעקו לי מחבלים רודפים אחרינו, תסתובבו עכשיו! עכשיו! עכשיו!!! ישר פירססתי ונסעתי אחריהם עד שהגענו לכביש אמיתי, כנראה צמוד לאופקים.
ומשם עד הבית שלי בגבעתיים.
[מעיין השתתפה בתהליך ההכשרה המקצועי בנובה פלטפורמא אך אינה משתתפת בהצגה.]
בת 34, מרמת אביב, גרה בגבעתיים. מנהלת מכירות אבל בוחרת מחדש מה רטצה להיות כשתגדל. מחפשת גבר שסוף סוף תוכל להביא בשישי לסבתא יהודית.
בן 30, מיבנה. בע״ה בקרוב יוצא לדרך חדשה. מתכנת בהכשרתו, ספורטאי בנשמתו ובליבו רצון עז להצליח.
בת 23, מגבעת אולגה, יזמית בנשמתה. אחרי הנובה נולדה לה אחיינית שהכניסה שמחה לחייה, יש לה כל מיני חלומות אבל כרגע טוב לה החיפוש.
בן 28, מנס ציונה, גר בת״א. הגיטרה היא עוד איבר מגופו. בא מעולם הטיפול ונוער, אחרי הנובה שואף להתפתח כמוסיקאי ומנחה סדנאות.
בת 26, גרה בראשון לציון עם אמה ואחיה. אביה בחר את שמה ונפטר לפני שנולדה. זמרת-יוצרת. בנובה הבטיחה לעצמה להפסיק לפחד ולהגשים את עצמה.
בן 24, מהוד השרון, גר בתל אביב. מילואימניק, מטפל בשיאצו ובמגע, מאמן מנטלי, מרצה בנושא חוסן, חברות ואמונה. מחפש כל יום איך לאהוב את העולם קצת יותר.
בת 29, מפתח תקווה. נשואה. הייתה עם אחיה במסיבה ובעלה היה בבית. עובדת סוציאלית על הנייר ובנשמתה, הייתה בדרך לדוקטורט אבל הנובה טרפה לה את הקלפים.
בת 27, מאשקלון, גרה באשדוד, עם בן זוגה, הם שרדו ביחד את הנובה ונישאו כשנה וחצי לאחר מכן. אחרי הנובה הפסיקה לעבוד בלק ג׳ל והחליטה ללכת אחרי הלב. כיום, מטפלת בריברסינג ומאמנת אישית.
בת 26, ממעלות תרשיחא. גרה עם בן זוגה, כשחזרו מהנובה הוא יצא למילואים. אחרי הנובה הקימה עסק לעיצוב גבות ושחקנית מתחילה.