Error: Contact form not found.

אזהרת טריגר

תיאטרון פלטפורמא

 

תיאטרון “פלטפורמא” בניהולן של קרן כהן ישראלי ודנה דבורין, אשר ייסדו את העמותה בשנת 2015. משתתפות המודל, חוו אלימות פיסית/ מינית/ רגשית/ כלכלית/ פסיכולוגית שהותירה בהן טראומה, ששינתה את מהלך חייהן.

העבודה עם הכלי התיאטרוני הנה תראפויטית ומאפשרת התמודדות עם הפוסט טראומה שלהן, במשחק על הבמה ובעבודה מאחורי הקלעים במקצועות התיאטרון השונים.

 

פלטפורמא פועלת בשיתוף עם תיאטרון הקאמרי ומעלה הצגות בהן מופיעים שחקני/ות התיאטרון, לצד משתתפות פלטפורמא ובהשראת עדויותיהן.

 

 

ה7.10 הוא טראומה לאומית . יש שראו את המוות בעיניים וברחו ממנו. חלקם נרצחו. חלקם חטופים ועדיין נמצאים בידי האויב. חלקם שרדו את התופת.

“נובה פלטפורמא”- מחזור הכשרה מיוחד לשורדי/ות המסיבה המתמקד ביצירה מתוך הטראומה: שיעורי משחק, תנועה, כתיבה, עבודה קולית ועוד.

בסיום ההכשרה החלו חזרות על יצירה אמנותית בהשראת מה שקרה להם, לכם, לנו, לכולנו.

 

לעבודת התיאטרון יש ערך מוסף בתהליך הריפוי, ההכרה בסיפור, העיבוד, היכולת לספר אותו על הבמה תוך חיזוק המשאבים האישיים והעברת מסר חברתי. הקבוצה מלווה בידי צוות מורים מקצועי וכן צוות טיפולי התומך בתהליך של המשתתפים/ות.

 

 

הבמה היא הפלטפורמה לספר את הסיפור שלהם ולהשמיע את של אלו שהושתקו לעד.

על ההצגה והשחקנים

בחירת השחקנים והשחקניות המשתתפות בפרויקט נעשתה בשלבים:

  1. טיסה ליער הסודי בקפריסין- קרן ודנה בליווי של אשת טיפול מתמחה בטראומה ושל חברת הוועד המנהל של פלטפורמא שעובדת עם עמותת הנובה. הנסיעה הייתה למטרת חרק והיכרות מקרוב עם שורדים/ות שהגיעו לריטריט של שבוע, השתתפנו עימם במפגשים מסויים (ואף בסדנת משחק), ניהלנו שיחות עם עו״ס שליוו אותן ועם אנשי מקצוע ווהתחלנו לגבש את תוכנית הפעולה והצוות המקצועי והטיפולי.
  2. פרסום של קול קורא והפנייה של מועמדים פוטנציאלים דרך אנשי טיפול, עמותת ישראייד ועמותת הנובה.
  3. מיון טלפוני
  4. פגישת זום מורחבת למתן פרטים כללים של התכנית
  5. ראיונות אישיים
  6. מיון בדינמיקה קבוצתית

 

הבחירה נעשתה על ידי צוות התיאטרון: מורי הפרויקט, הצוות הטיפולי וצוות הניהול של התיאטרון.

הקריטריונים: זיקה לתיאטרון, מוסיקה ואמנות. כשרום ויכולת בימתית, כישורים חברתיים- יכולת עבודה בקבוצה- כדי ליצור אנסמבל העובד בשיתוף פעולה, חוסן נפפשי ורגשי המאפשר לעבור תהליך ריפוי המעמיד בפני אתגרים ולחץ (עבודה על הפקה כרוכה בהרבה לחץ ויכולת עמידה בזמנים, הכנות, אחריות, מחויבות ועוד)

 

כללי:

תהליך ההכשרה נמשך 8 חודשים: מאי 2023- דצמבר 2024.

החזרות החלו בסוף ינואר.

ההצגה הראשונה תעלה ב 28.4.2025

החזרות מתקיימות בקאמרי כ 4 פעמים בשבוע.

תמונות מתהליך ההכשרה לנובה פלטפורמה בקאמרי

תמונות מסדנה של סופ״ש במדבר

תיאטרון פלטפורמא בשיתוף התיאטרון הקאמרי

אזהרת טריגר

מחזה מאת: קרן כהן ישראלי

בימוי: דנה דבורין

דרמטורגיה: דויד בילנקה

דרמה מרגשת על טראומה וריפוי
בהשראת סיפורים אישיים של שורדי ושורדות מסיבת הנובה ובהשתתפותם על הבמה

6:29 זריחה של יום חדש, צלילי הטרנס ברחבת הריקודים מתחלפים בצבע אדום, המסיבה מתפוצצת וכולם מחפשים מחסה.

עשרה צעירים.ות שהצליחו לחזור בחיים, מגלים שהדרך להחלמה עוד ארוכה.

כל רעש של אופנוע נשמע כמו אזעקה, פקק תנועה בכביש גורם לקוצר נשימה ואפילו שאלות ומבטים הם טריגר. ורק במרחב מרפא, מוגן ואינטימי, שהוקם במיוחד עבור שורדי המסיבה, הם מעזים להתמודד עם הטראומה ולהחזיר לעצמם את השליטה על חייהם.

הצגה נוגעת ללב ומתובלת בהומור, שבה הקהל הוא חלק ממסע הריפוי של הדמויות, שמייצגות את החברה הישראלית בימינו, כי הסיפור שלהם – הוא הסיפור שלנו.

מעיין די / BRING THEM HOME

מעיין די

[מעיין השתתפה בתהליך ההכשרה המקצועי בנובה פלטפורמא אך אינה משתתפת בהצגה.]

בת 25, מתל אביב. עלתה מלונדון ב- 2019 כדי להתגייס לצה״ל ושירתה כלוחמת ביחידת עוקץ.
לאחר שברחה ממסיבת הנובה בשבעה באוקטובר, השתתפה בקורס כתיבה והלחנה ברימון וכתבה את השיר Bring Them Home- מוקדש לחטופים שעוד לא חזרו הביתה מאז .
השתתפה בפרויקט ״נובה פלטפורמא״ – הכשרה באמנות הבמה והיווה תהליך של ריפוי ועיבוד הטראומה. תיאטרון פלטפורמא ערכו את הקליפ האומנותי לשיר שיצרה ומטרתם להדהד את התקוה- שכולם ישובו הביתה בשלום.

 

 

 

BRING THEM HOME – Maayan Dee

It’s dark and it’s cold

I don’t wanna grow old

Down here

My body is numb while

The world’s playing dumb

Is there anyone near?

To save us

From drowning

From fearing

Stop crying

To save us

From these creatures

I feel my soul

it’s trying

Bring me home

Bring me home

It’s been way too long,

Where did we all go wrong?

They’re there all alone

While we count the days,

Can’t imagine their haze

No clue what’s going on

Please save them

From fading,

From drowning

Where it’s raining

Please save them from the demons

In the tunnels

Where they’re laying

Bring me home

Bring me home

איך עוברים את הימים

בלילות של סיוטים

זה כתוב על הקיר

אין כבר אור,

אין אוויר

אז תחזירו אותם הביתה

תחזירו אותם הלילה

Bring them home

Bring them home

Bring them home

Bring them home

Bring them, bring them home

Bring them, bring them home

Bring them, bring them home

Bring them, bring them home

 

Bring them, bring them home

Bring them, bring them home

Bring them, bring them home

Bring them, bring them home

It’s dark and it’s cold,

I don’t wanna grow old

Down here

חנה תבור / שיר 1


איפה אני נמצאת בנקודת זמן שלי
איפה אני רוצה להיות
מה שלא עשיתי
תמיד רץ בלופים אצלי
אבל איפה אני רוצה להיות

הגוף שמרגיש מתעקש שאשחרר
הראש ההגיוני מתנגד
איזה חסך זה ממלא בתוכי
האם בכוחי לעמוד בזה לבד

בא לי להריץ קדימה
בא לי לחיות
בא לי לחיות בא לי לחיותתת
לשמוח ולרקוד כמו פעם
בא לי לרצות בא
לי לרצות בא לי לרצות

הבטחתי לך שם
כשהמוות היה כה קרוב
לא לפחד יותר
ליפול
לנסות

מחוץ לסכנה לעמוד בהבטחה
להאמין שאני בטוחה
למה אני
למה בחרתי בי
האם בכוחי לגמול לך חזרה

בא לי להריץ קדימה
בא לי לחיות
בא לי לחיות בא לי לחיותתת
לשמוח ולרקוד כמו פעם
בא לי לרצות
בא לי לרצות בא לי לרצות

איפה אני נמצאת בנקודת זמן שלי
איפה אני רוצה להיות

חנה תבור / 120 המרגלים

120 המרגלים

הצרות נופלות עלינו מלמעלה
כמו המן שנפל עלינו אז
רק שהפעם זה לא אלוהים
זה אותם אלה שחושבים את עצמם אליו

לא מגיע להם
את הארץ המובטחת
הם רק משחיתים אותה
שותלים בתוכנו פחדים
בשביל לשבור לנו את האמונה
ולגרום לנו לחזור לנדוד

לא מגיע לכם את הארץ המובטחת
לא מגיע לכם לקצור ברינה
נבחרתם לשמור על טוב הארץ
והפכתם אותה לארץ אוכלת יושביה

סיפורי בריחה

דור טרייסטמן

בת 34, מרמת אביב, גרה בגבעתיים. מנהלת מכירות אבל בוחרת מחדש מה רטצה להיות כשתגדל. מחפשת גבר שסוף סוף תוכל להביא בשישי לסבתא יהודית.

 

מסיבת הטבע הראשונה שלי, עם הזריחה הכי יפה, הפכה לגיהינום של חיי.

06:29 השמיים בוערים, בומים מטורפים, מעלי מטחי רקטות. אני בפאניקה של החיים.לא מצליחה לנשום.
אבא מתקשר. בקול תקיף מורה לנו להיכנס לרכב ולנסוע צפונה. אני מצליחה להסדיר מעט את הנשימה. לוקחת פיקוד. נוהגת. נכנסת לאמוק. לא רואה בעיניים. חייבת לברוח משם, לא משנה מה, חייבת לנסוע צפונה.
מטחים. משמאל יש מיגונית, אנחנו עוצרים. המיגונית מפוצצת באנשים. חלקם מחוץ לה. אני אומרת שממשיכים צפונה.
בארי. צרור יריות. רכבים לפני עושים פרסה. אנחנו רואים מחבלים וגופה על הכביש. הלם. אני מפרססת גם. שוב יריות. אנחנו נמלטים חזרה לכיוון המסיבה ושם רכבים נטושים, אנשים רצים לכל עבר, יריות מכל כיוון. צבע אדום. יש שוטר לידינו – בקשר שלו שומעים רק צרחות ובכי. אני נשכבת על הכביש. מתפללת – אין מצב שהחיים שלי יגמרו ככה.
אנחנו יורדים עם הרכב לשטח. משמאלנו, בחורה שותתת דם. לחץ מטורף. בשטח כאוס מוחלט – אנשים רצים, חלקם מדלגים, רוקדים, צוחקים ובוכים. אני מחזיקה חזק את ההגה כדי לא לאבד שליטה. לא רוצה למות, רק רוצה לחיות. אנחנו רואים טנדר טויוטה לבן. חוששים שאלו מחבלים, פחד מוות. נמלטים אך מתחפרים בבוץ עם הרכב. ייאוש. יכולים לקלוט אותנו בכל רגע. אנחנו מצליחים להיחלץ. ממשיכים לנסוע. רואים בסיס צבאי. אנחת רווחה. ניצלנו. מרימים את הראש וקולטים עשן יוצא מהבסיס. אין לאן לברוח!

לסיפור המלא של דור טרייסטמן

דור טרייסטמן

מסיבת הטבע הראשונה.

הזריחה הכי יפה שראיתי בחיי הפכה פשוט לסרט אימה. 06:30 השמיים התחילו לבעור והתחלתי לשמוע בומים מטורפים, אני מרימה את הראש לשמיים ורואה מטחים של רקטות.

נכנסתי לפאניקה של החיים, דמעות ללא הפסקה, חוסר אונים מוחלט ומשם לתחילתו של התקף חרדה חזק. הרגשתי שאני לא מצליחה לנשום ולא מצליחה לעצור את הדמעות. איבדתי את זה.

אבא שלי התקשר. בחיים לא שמעתי את אבא שלי ככה. זה היה קול תקיף וחד.

״דור, עכשיו את אוספת את הדברים ואת החברים, אתם נכנסים לרכב, פותחים חלונות עד הסוף, אם יש אזעקה, אתם עוצרים, יורדים מהרכב, מתרחקים ונשכבים בצד הדרך ושמים ידיים על הראש. ודור, תסעו צפונה״.

הוא איפס אותי. אבא שלי איפס אותי לחלוטין. הדמעות כמעט ונפסקו והצלחתי להסדיר את הנשימה.

נכנסתי למצב תפקוד כשההנחיות של אבי רצות לי בראש ללא הפסקה והתחלתי לבצע את ההוראות.
ביקשתי מידיד שלי את המפתחות לרכב ואמרתי שאני נוהגת. אף אחד אחר שם לא היה במצב לנהוג.

נכנסנו לרכב ופעלנו לפי ההנחיות, פתחנו חלונות, סגרנו את המוזיקה ונטלי שמה ווייז. סידרתי לי את המראות, המושב והנעתי את הרכב.

התחלנו.

נכנסתי לאמוק. לא ראיתי בעיניים. רק ידעתי שאני חייבת לברוח משם, חייבת להתרחק מרכבים אחרים למקרה ותהיה פגיעת רקטה או רסיס ולנסוע צפונה. לא משנה מה, אני חייבת לנסוע צפונה.

עוד לא הבנו בשלב הזה שהמטחים לא יהיו הדבר הכי מפחיד בבוקר הזה.

הווייז עדיין עבד כשהגענו לכביש 232 וידעתי בזכותו שאני צריכה לפנות צפונה לכיוון בארי, רק שבעלייה לכביש הייתה ניידת עם שני שוטרים שחסמו את הפניה והכווינו דרומה לכיוון רעים, בלית ברירה פניתי ימינה ונסעתי כמה עשרות מטרים, עד שאמרתי שלא אכפת לי מהשוטרים, אבא אמר לי שאני צריכה לנסוע צפונה. פירססתי.

לחצתי על דוושת הגז ללא הפסקה עד שהאטתי כי קלטתי מצד שמאל מיגונית, וכשיש רקטות, עם כל הכבוד לאבא שלי, עדיף להסתתר במיגונית עד שהמטחים יירגעו. עצרתי את הרכב, באנו לרדת, ואז קלטנו שהמיגונית מפוצצת באנשים בפנים ובנוסף עוד איזה 20 איש שנצמדים מסביבה. לא היה שם מקום עבורנו. אמרתי להם שלא יורדים ושמתי גז בכל הכח שוב.

המשכנו לנסוע צפונה עד בארי ואז אני קולטת שהרכבים לפניי מאטים עד לכדי עצירה ולפתע אנחנו מתחילים לשמוע צרורות ירי. לא הבנתי מה קורה. הרכבים נעצרו ותוך שנייה התחילו לפרסס אחד אחר השני, עד שלא היה כל רכב מלפניי וראינו שני מחבלים עם נשקים וגופה של מישהי מוטלת על הכביש. הייתי בהלם ומיד פירססתי במהירות ושמתי גז לצד השני. לאחר כמה עשרות מטרים עצרתי כי קלטתי שאנחנו בכיוון ההפוך ואבא אמר לנסוע צפונה. ירדתי ברוורס לצד הכביש כדי לעשות חושבים רגע ולא לנסוע סתם. היה כאוס ברכב של מה קורה פה, אלו היו באמת יריות? מחבלים? אולי מהסטרס דמיינו? ותוך כדי, התחילו לעבור רכבים צפונה במרווחים יחסית גדולים ביניהם. הרכב הראשון עבר. ולא שמענו ירי. הרכב השני עבר. שוב אין ירי. כשהרכב השלישי עבר ולא שמעתי כלום, הנחתי שדמיינתי. התחלתי לגלוש חזרה לכביש והצצתי שמאלה. אין מחבלים, אני לא רואה את הגופה. כנראה דמיינתי. עליתי חזרה לכביש והתחלתי לנסוע שוב לכיוון ממנו ברחנו לפני כמה דקות. מספר רכבים הספיקו לעבור אותי ולנסוע לפניי ונסענו כולנו צמודים ובמהירות גבוהה. הפעם כבר הגענו ממש לנקודה בה ראינו את המחבלים ולפתע שוב, צרורות ירי ללא הפסקה. הם התחבאו. הם פשוט חיכו כנראה למקבץ גדול יותר של אנשים. הפעם כבר לא חיכיתי. ישר פירססתי שוב ונסעתי בפול גז דרומה חזרה לכיוון המסיבה.

פתאם אני קולטת מלא רכבים עומדים, חוסמים את הכביש וגם מפוזרים בשטח מסביב. התחלתי להאט ושוטר סימן לנו לרדת מהרכב וצעק שיש צבע אדום. ירדנו מהר ונשכבנו על הכביש. השוטר היה אבוד לחלוטין וגם בקשר שלו שמענו רק צרחות ובכי. אני שוכבת על הכביש ומתפללת. אין מצב שככה החיים שלי ייגמרו.

ולפתע אנחנו מתחילים לשמוע צרורות ירי, הפעם מדרום, מהשטח של המסיבה. הרגשתי חוסר אונים מוחלט. אנחנו מוקפים. אני עומדת למות. כל החיים שלי רצו לי והרגשתי שעדיין לא סיימתי פה, עוד לא השגתי מספיק דברים בחיי. לא רציתי למות. רצנו חזרה לתוך הרכב, ואיך שנכנסנו, השוטר צעק לכולם לפרוק מהרכבים ולהתחיל לרוץ מזרחה בשטח. הרגשתי שאם אני יורדת ומתחילה לרוץ, אני אמות בוודאות. אני לא יודעת לרוץ וגם לא בכושר בשביל זה. הנעתי את הרכב ואמרתי לחברים להישאר גם. התחלתי לנסוע בין הרכבים וירדתי לשטח. איך שירדנו, אני קולטת שמעמיסים בחורה מהמסיבה עם פצע ירי ברגל ומלא דם חזרה לכיוון המסיבה וישר אתה עוד יותר דרוך, איפה נמצא אותו מחבל שירה בה ועכשיו היא פה לידי. רק רציתי לברוח משם. אנחנו נוסעים בהתחלה לאט מלא רכבים, כי היו מלא אנשים שרצו לכל כיוון, היה כאוס מוחלט, חלק גם דילגו ורקדו וצחקו ובכו, היה שם הכל. אני רק רציתי לברוח משם. לפתע, שתי בנות דפקו על החלון האחורי וביקשו לעלות לרכב. אחד הבנים הגיב להן שהוא מצטער אבל שאין מקום עבורן. מדוע לא היה מקום? בגלל שהעמסנו את כל הציוד שלנו! כולל שקית קרח שעד היום נמצאת אצלי בפריזר ותישאר שם עד שאחרון החטופים מהמסיבה יחזרו, כי תחושת האשמה שייתכן והשקית הזו תפסה מקום למישהו אחר שיכל לשרוד, לא עוזבת אותי לרגע מאז אותו יום.

התחלנו בנסיעה מהירה בשטח, מלא אבק, 150 קמ”ש, לא ראיתי כלום, חוץ מאת הברקסים של הג’יפ לפניי. החזקתי חזק את ההגה כדי לא לאבד שליטה ורק חזרתי ואמרתי “אני לא רוצה למות, אני רק רוצה לחיות”. אחרי זמן קצר, התחלנו לשמוע שוב צרורות ירי והתחלנו לפרסס, וככה מספר פעמים, זה הרגיש שהם פשוט בכל מקום המחבלים. ועדיין, לא הבנו באמת את גודל האירוע. כל פעם שפירססנו התחילו להתמעט כמות הרכבים לפניי, אלו שלא הספיקו לפרסס.

התקרבנו לצומת טי והרכבים לפניי פנו שמאלה, ולא הבנתי מה הם עושים, רגע לפני ברחנו ממש מאותו האיזור כי ירו עלינו. לא הייתי מסוגלת לעשות זאת, הרגשתי שאם אני פונה שמאלה, אנחנו נמות. אין סיכוי. פניתי ימינה.
אני מסתכלת במראה וקולטת שאף רכב לא נסע אחריי ולפתע מצאנו את עצמנו לבד באיזור של שטחים חקלאיים. אחד החברים התחיל להכווין באמצעות גוגל מאפס ואמר שתיכף נגיע לכביש כורכר ושם צריכה לפנות שמאלה. רגע לפני, חברה שלי ביקשה לעצור לעשות פיפי. עצרתי.
לאחר מכן, גלשתי לאט לכביש ופניתי שמאלה, ואיך שפניתי, אנחנו קולטים מולנו טנדר טויוטה לבן עם הגב אלינו. הפחד הזה וההבנה שבכל רגע יכולים לרצוח אותנו היה בלתי נתפס. לא ידעתי מה לעשות, אם לנסוע ישר, לעקוף אותם במהירות ולקוות שנצליח לברוח, או להתפרסס ולחזור חזרה לשטחים החקלאיים. אני זוכרת שאחד החברים אמר לי: “דור, אם מגיעים למצב שהמחבלים עומדים לתפוס אותנו, תעשי הכל כדי להרוג אותנו, זה עדיף מאשר שהם יתפסו אותנו, ירצחו או יחטפו אותנו.”. עד אותו הרגע, אבל לא חשבתי על אפשרות שכזו.
לא ידעתי מה לעשות. לבסוף, החלטתי לפרסס. פחדתי. לא רציתי למות.
נסעתי במהירות לשטחים החלקאיים ונסעתי בתוכם, כאשר לא הפסקתי להסתכל במראה על הטנדר. מרוב שהייתי מרוכזת בזה, לא שמתי לב לדרך עצמה ופתאם שמעתי את חברה שלי צועקת: “דור תיזהרי מהבוץ שלא נתחפר!” ושנייה לאחר מכן, הרכב נתקע עמוק בבוץ. לא האמנתי שזה קורה לנו. עוד לא התרחקנו מספיק מהטנדר, הם יכולים לקלוט אותנו בכל רגע. כולם מלבדי יצאו מהרכב והתחילו לדחוף בכל הכח ואני הייתי על הגז בפימפומים. זה לקח כמה דקות שהרגישו כמו נצח. אבל הצלחנו והמשכנו לנסוע עד שהגענו לכביש עליו היינו אמורים לעלות לפני אילולא הטנדר.
נסעתי בפול גז, עד שקלטתי מצד ימין בין העצים בסיס/מוצב של צה”ל, הרגשתי הקלה, ניצלנו, הצבא יגן עלינו.
אמרתי לחברים תחפשו מאיפה ניתן להיכנס (כי היינו במאחורה שלו) ופתאם אני מרימה את הראש למעלה וקולטת עשן יוצא מתוך הבסיס. הרגשתי באותו רגע שאין לאן לברוח. הם הגיעו לכל מקום. מדינת ישראל נכבשה וכולנו הולכים למות. זה היה נורא.
שמתי רגל על הגז שוב ונסעתי בשיא המהירות עד שהגענו לצומת טי, ושם פניתי שמאלה לפי ההכוונה של המפות. איך שפניתי, אני קולטת 3 רכבים מתקרבים אלינו בשיא המהירות. הורדנו את הראשים. ואז קלטתי שזה לא יעזור, אז הצצתי וראיתי שמדובר באנשים מהמסיבה, הם צעקו לי מחבלים רודפים אחרינו, תסתובבו עכשיו! עכשיו! עכשיו!!! ישר פירססתי ונסעתי אחריהם עד שהגענו לכביש אמיתי, כנראה צמוד לאופקים.

ומשם עד הבית שלי בגבעתיים.

אסף סער

בן 30, מיבנה. בע״ה בקרוב יוצא לדרך חדשה. מתכנת בהכשרתו, ספורטאי בנשמתו ובליבו רצון עז להצליח.

 

בחמישה באוקטובר יצאתי לאוויר העולם, ובשבעה באוקטובר נולדתי מחדש.

הלילה שבין השישה לשבעה באוקטובר היה מלא במוזיקה, בריקוד ובעיקר בחופש… היינו אלפים במדבר, ואז בבת אחת,  צלילי החופש הפכו לרעם פיצוצים. כדורים שרטו את האוויר, צרחות קרעו את השמיים. ברחנו דרך שדות של אֵימה. אני שומע מאחוריי זעקות שנותרו חסרות מענה, ראיתי  את המוות בכל פינה,  וכל העת מדבר עם אבא שבשמיים, חשבון נפש, מתחנן ומבקש ישועה.

“אסף, אתה חוזר!” לא מפסיק להדהד לי בראש.

אני לבד , מסתתר על האדמה שהייתה לי בית לכמה שעות. אני משתדל לשמור על איפוק,אבל הנשימות הכבדות והדופק המשתולל נשמעים באוזניי כתופים.

ופתאום אני שומע צעדים מתקרבים, ועוד יותר קרוב, והנה… אני מרגיש את היד של בן העוולה מונח על צווארי.

אלוהים!!! דיברנו אז גם אם זה לא היה במילים, היה זה דרך האדמה, האוויר או הציפורים- רק אתה היית שם ושמעת את הזעקה שלי. על הנס שעשית לי אספר  כל עוד יש בי נשמה.

ראיתי אנשים שלא אחזור לראות. ראיתי פחד טהור בעיניים של זרים שהפכו לאחים לרגע. ראיתי את הרוע בהתגלמותו, אבל גם את הטוב שבאנשים. אמונה הצילה אותי—לא רק באלוהים, אלא גם באדם.

מאז, אני כותב. כדי לזכור. כדי שידעו. כדי שהאור ימשיך לבעור, ולהאיר בכל מקום שיש חושך.

לסיפור המלא של אסף סער בפייסבוק

אושר דניאל

בת 23, מגבעת אולגה, יזמית בנשמתה. אחרי הנובה נולדה לה אחיינית שהכניסה שמחה לחייה, יש לה כל מיני חלומות אבל כרגע טוב לה החיפוש.

 

שבעה באוקטובר. שיירת רכבים צבעוניים בדרך למסיבה בגן עדן – פיות, אהבה, מוזיקה. ואז, עם הזריחה, הכל הפך לסיוט.

בדרך חזרה, בצומת רעים, ראינו עשרה מחבלים על אופנועים. יריות. חיילים שוכבים מדממים. איכשהו הצלחנו לברוח, אבל בצומת הבא – גופות, זעקות לעזרה. לא הייתה ברירה אלא לחזור אחורה, דרך המחבלים. נסענו פול גז, יריות מכל כיוון, החלונות התנפצו, אבל לא עצרנו.

ניסינו להגיע ליישוב קרוב, אך איתי, ידיד שלי, תפס אותי רגע לפני שיצאתי מהרכב – מחבלים רצו לכיווננו. בפקק, אנשים נבהלו כשראו את הרכב שלנו מלא חורי כדורים. הבחנתי שוב במחבלים, צעקתי לכולם לברוח. איבדתי את החברים שלי בריצה, אבל סתיו, חברה שלי, קראה לי לבוא אליה.

הגענו לחמ”ל המסיבה, אך כעבור רגע מחבלים הקיפו אותנו. ברחתי לאוהלים ומצאתי מחסה מתחת לבמה המרכזית, עם עשרות אנשים – דם, דמעות, שתיקה מוחלטת. אחרי שעתיים נשמעה קריאה לרוץ דרומה. זו הייתה “ריצת המוות”. אנשים נפלו אחד אחרי השני.

התחבאנו בוואדי, אך מחבלים זרקו עלינו אבנים. כשהבנתי שהם מחזיקים RPG, ידעתי שזה הזמן לברוח. הטלפונים התרוקנו, ואיבדתי תקווה. שוטר אמר לי בטלפון לחפור בור ולהסתתר. התקשרתי לאמא שלי, בכיתי בשקט.

לבסוף, יצאתי עם בחור מוסלמי שהיה לו מיקום של שוטרים. הלכנו עשר דקות שנראו כחחמו נצח. כשהגענו אליהם, כיוונו אותנו לרכב חילוץ.

שני חברים שלי, סתיו ואסף, נרצחו. אני חיה, אבל הפצעים נשארו עמוק. היום אני מבינה – אני כאן כדי לספר, כדי שלא נשכח לעולם.

בר חיניץ

בן 28, מנס ציונה, גר בת״א. הגיטרה היא עוד איבר מגופו. בא מעולם הטיפול ונוער, אחרי הנובה שואף להתפתח כמוסיקאי ומנחה סדנאות.

 

נסעתי עם חבר טוב למסיבה.

נהגתי והגענו באחד בלילה. יצא לנו ליהנות קצת מהמסיבה.

שש בבוקר, ואנחנו ברחבה הראשית. פתאום כל הראשים מסתכלים למעלה. זה טילים?

אנחנו מגיעים מהר למסקנה שכדאי לעוף מפה! גם ככה לא הבאנו הרבה חפצים. כולה לקפל שני כסאות ומחצלת.

נכנסים לאוטו ונוסעים. מספרים בדיחות בטלפון לאמא של החבר שלא תדאג, עד שהגענו לפקק. במזל קלטנו רכב שעושה פרסה ומהחלון הבחור צועק לנו: “חדירת מחבלים!”

הסתובבנו בחזרה ועצרנו מאתיים מטר מהמסיבה. זוג חמוד בדרך הציע לנו לבוא איתם למשפחה בבארי…  הם נסעו. הלוואי והם בסדר.

הגענו שוב למסיבה ושם שוטרים הכווינו אותנו מזרחה לשטח. תוך 3 דקות שומעים יריות. אנשים נוטשים את הרכבים ולנו גם לא הייתה ברירה. לקחנו בקבוקי מים ועלינו לגבעה.

ירדנו לוואדי מאחורי הגבעה. מתכופפים. ממשיכים לרוץ ומתכופפים שוב. ככה בלי הפסקה, תוך כדי צרחות ויריות ברקע. היריות מתקרבות. קפצנו לתוך שיח קוצני וסבוך להתחבא בו.

לחבר נפל הריס, לקחתי ואמרתי לו שזה הרגע להביע משאלה. רגע קטן של צחוק בתוך התופת… אמא מתקשרת, אחי מתקשר. אני מנסה להרגיע את אמא.

“שמע ישראל” ויוצאים.  פתאום רואים שוטר. השוטר צועק לנו לרוץ בזמן שיש עוד צרור יריות. אנחנו אחריו.

הוא אמר לנו שהתכנית היא להגיע לישובים במזרח. לאופקים. הבדיחה הייתה שלא רואים את אופקים באופק. נתנו מים לאנשים בדרך ואיך שנגמר לנו, הביאו לנו בקבוק נוסף.

אני מנסה להצחיק, להרים את המורל. רק שנצא מפה.

אנחנו עוברים בדרך בחממה חקלאית. אחריה שטח ריק. מדבר. חשוף.  אבל חייב לחצות כדי להגיע ליישובים. שעה של יציאת מצריים כשברקע טילים מעל הראש ואבק שריפה במוקדים שונים באופק. עושה סלפי עם סכין בין השניים לאמא. רק שתצחק ולא תדאג.

הגענו לפרדס. בניצב לפרדס רכב הגיע להציל אותנו והסיע אותנו למושב פטיש. שם, התבשרתי שהחבר הכי טוב שלי גם היה במסיבה מבלי שידעתי, והוא נעדר. לאחר ארבעה ימים מצאו את הגופה.

חנה תבור

בת 26, גרה בראשון לציון עם אמה ואחיה. אביה בחר את שמה ונפטר לפני שנולדה. זמרת-יוצרת. בנובה הבטיחה לעצמה להפסיק לפחד ולהגשים את עצמה.

 

ב-07.10.23 הייתי במסיבת הנובה יחד עם חברות שלי, סתיו ודורון. הגענו למסיבה בסביבות השעה שתיים בלילה. דורון התקשרה לחברות שלה, שירה ועמית ז”ל, כדי שנחנה לידן. הן היו החיבוק הראשון שלי שם. אף אחת מאיתנו לא תיארה לעצמה שזה יהיה החיבוק האחרון. כשהחלו ההתראות של הצבע אדום חיכינו כמה דקות, קראנו תפילת הדרך ואז החלטנו לנסוע, מתכננות לעצור בדרך במיגונית אם נצטרך. נסענו כמה דקות עד שנתקענו בפקק. אנשים יצאו מהרכבים, ופתאום ראיתי שוטרת עם נשק שלוף. קדימה מאיתנו נשמעו צעקות “תקראו לפרמדיק! ירו לה בכתף!” בלי לחשוב פעמיים, זנחנו את הרכב והתחלנו לרוץ. שוטר צעק לנו לרוץ שמאלה ולחצות את הכביש לצד של השדות. כשהגענו לסוללות עפר התחיל הירי מאחורינו. רצנו קדימה יחד עם כולם על הסוללות,בדרך אנשים נופלים, בנות בהתקף חרדה שלא מצליחות לתפקד וכל אחד נלחם על חייו.עצרנו בוואדי ולרגע שקלנו להסתתר שם, אבל זה היה מסוכן מדי אז המשכנו לפרדסים שהיו מאחורינו, רצות מעץ לעץ. בדרך פגשנו ארבעה בנים, ויחד רצנו לכיוון קיבוץ רעים, מתוך תקווה למצוא בו מחסה. עברנו מפרדס לפרדס, מדלגים כמו באימון צבאי—רצים אחד-אחד, מחפים זה על זה, רק בלי נשקים. בסוף, רגע לפני שהגענו, נעצרנו בפרדס קלמנטינות אחרי שאביב, איש קשר של אחד מהבנים, הזהיר אותנו לא להתקדם לקיבוץ. שכבנו שם בשקט, בלי מים, בלי אוכל, כמעט בלי קליטה. ואז הבנו למה נאמר לנו לא להתקדם: דקות ספורות אחרי שנשכבנו שם החל ירי מסיבי של רובים על אוטומט,שריקות של כדורים, ירי של מקלעים, טנקים, מסוקים ופיצוצים שהרעידו את האדמה. אחרי כמעט תשע שעות, בשעה חמש וחצי, הגיעו חיילי אגוז לחלץ אותנו. הגענו למרפאה בקיבוץ רעים, שם פגשנו שורדים נוספים ופצועים, אך מכיוון שהיו שם עוד מחבלים וקולות של ירי מסביב עדיין לא הרגשנו בטוחות. אזרח בשם נתי חילץ אותנו לתחנת דלק ומשם המשכנו עם אוטובוס אזרחי שהחיילים סידרו לנו אל תחנת משטרה באופקים. שהינו מחוץ לתחנה עד שהתאפשר לנו לקרוא למשפחות. באחת וחצי בלילה, עשרים וארבע שעות אחרי, חזרתי הביתה – חיה, אבל כבר לא אותו אדם.

 

איפה אני נמצאת בנקודת זמן שלי

איפה אני רוצה להיות

מה שלא עשיתי

תמיד רץ בלופים אצלי

אבל איפה אני רוצה להיות

 

הגוף שמרגיש מתעקש שאשחרר

הראש ההגיוני מתנגד

איזה חסך זה ממלא בתוכי

האם בכוחי לעמוד בזה לבד

 

בא לי להריץ קדימה

בא לי לחיות

בא לי לחיות בא לי לחיותתת

לשמוח ולרקוד כמו פעם

בא לי לרצות בא

לי לרצות בא לי לרצות

 

הבטחתי לך שם

כשהמוות היה כה קרוב

לא לפחד יותר

ליפול

לנסות

 

מחוץ לסכנה לעמוד בהבטחה

להאמין שאני בטוחה

למה אני

למה בחרתי בי

האם בכוחי לגמול לך חזרה

 

בא לי להריץ קדימה

בא לי לחיות

בא לי לחיות בא לי לחיותתת

לשמוח ולרקוד כמו פעם

בא לי לרצות

בא לי לרצות בא לי לרצות

 

איפה אני נמצאת בנקודת זמן שלי

איפה אני רוצה להיות

כפיר הוד

בן 24, מהוד השרון, גר בתל אביב. מילואימניק, מטפל בשיאצו ובמגע, מאמן מנטלי, מרצה בנושא חוסן, חברות ואמונה. מחפש כל יום איך לאהוב את העולם קצת יותר.

 

הלילה התחיל באווירה קסומה עד שהשמיים נצבעו בטילים. לקח לי שנייה להבין שזה לא זיקוקים, אלא מתקפה אמיתית. תחושת הפחד הציפה אותי, אבל כשמצאתי את חבר שלי הבנתי שאנחנו אחראים זה לזה. חיפשנו את חברה נוספת שלנו, העמסנו את הציוד לרכב, ושמרנו על קור רוח מול הכאוס.

כשהבנו שהבריחה מהכביש מסוכנת מדי, מצאנו מחסה בגיא סמוך, מנסים לשדר רוגע ולתמוך אחד בשני. ואז התחיל ירי בצרורות. התחושות הצבאיות שלי התעוררו. שוטר מבוהל צרח: “חדירת מחבלים! תברחו!” – וברגע אחד, הכול השתנה. פיצלנו רכבים, נפרדנו מחברים – שאת חלקם לא אזכה לראות שוב – וניסינו להימלט.

הפקקים, הירי, ההחלטות של רגע – כל צעד היה קריטי. כשהירי התקרב, רצתי בכל הכוח, חיפשתי עיניים טובות, חיבקתי חברים אבודים, ועזרתי למי שיכולתי.

מהפחד יצא קול גדול וחזק עוד יותר, הקול של אבא.

בזכותו נעלם הפחד ונכנסה האמונה, שהוציאה ממני הומור וראיית הטוב בבריחה בין המטעים, השדות, והחום הבלתי נסבל. הבנתי: אני חי.

נועם רבי בראל

בת 29, מפתח תקווה. נשואה. הייתה עם אחיה במסיבה ובעלה היה בבית. עובדת סוציאלית על הנייר ובנשמתה, הייתה בדרך לדוקטורט אבל הנובה טרפה לה את הקלפים.

 

 

הגעתי למסיבה עם אחי וחברים. לקראת הבוקר הרחבה התחילה להתמלא באנשים יפים ובמוזיקה טובה. עצמתי את העיניים והרגשתי את קרני השמש מלטפות לי את הפנים. זה תמיד היה הרגע האהוב עליי במסיבות.

ואז המוזיקה נעצרה, וראיתי מעליי זנבות שחורים שמכסים את השמיים. מצאנו את עצמנו מתחילים להתקדם כדי לברוח ממתקפת הטילים ובהחלטה של רגע, אחי ואני החלטנו להתפצל לשני רכבים שונים. התחלנו להתקדם בפקק ולחפש את הדרך הביתה. “תוך שעה וחצי אנחנו מגיעים” אמרתי לבעלי בטלפון.

בשום תרחיש בחיים לא חשבתי שאמצא את עצמי אחרי מספר דקות בתוך מלכודת מוות אכזרית, מוקפת באמצע הכביש בעשרות מחבלי נוח’בה שיורים על הרכב שלנו מכל כיוון. אני בפאקינג סרט או מה?

נכנסתי למצב של אוטומט. העיניים שלי הסתכלו רק קדימה, וכל מה שחשבתי עליו היה לצאת מהכביש הזה כמה שיותר מהר. לא הרגשתי כלום. אנחנו שומעים את הכדורים פוגעים בפח של הרכב. ופתאום אני שומעת את חברה שלי לוחשת מהמאחורה של הרכב “ירו בי, נראה לי שירו בי”.

אחרי שהרכב הושבת לגמרי התחלנו לרוץ לצד הכביש, אבל לא יכלנו להתרחק יותר מידי, אז נכנסנו מתחת לשורשים של עץ גדול בצד הכביש והתמזגנו בתוכו. לא יכלתי לדבר עם אף אחד חוץ מעם העץ הזה, ורק מודה לו על ששומר עלינו.

שבע שעות של שתיקה רועמת, אימה וחוסר וודאות. שמסביבנו מסתובבים מאות מחבלים שיורים, צועקים צוחקים ושרים. שעות שאיבדנו כל תחושת זמן או מציאות. שבהם שכבנו בתוך כלוב של הגנה באמצע גיהינום עלי אדמות. עדים לרוע שלא הסכמתי לעצמי להאמין שקיים.

איכשהו, בדרך לא דרך, הצלחנו לצאת משם. החברה פונתה לבית החולים ואנחנו לתחנת המשטרה, שם חיכו לנו אחי והחברים מהרכב השני. למרות שכל בחירה שבדרך הרגישה כמו ספק מזל ספק נס, שום דבר לא הכין אותי להבנה שהייתי קרובה למוות כל כך הרבה פעמים, ברמה של שני סנטימטרים של שיער.

זה סיפור על אובדן התום האנושי, שהעמיד אותי בתוך בחירה גורלית לא פחות – האם לבחור לחיות או למות בתוך החיים? כל יום. כל שעה. כל דקה. ואני? משתדלת לבחור נכון.

במתקפה הארורה הזו נרצחו בדם קר שלוש נשמות מהשבט שלנו: ענבר היימן, שגופתה עדיין מוחזקת בעזה, יוחאי בן זכריה ודניאל כהן הי”ד.

נורית בוכובזה חרר

בת 27, מאשקלון, גרה באשדוד, עם בן זוגה, הם שרדו ביחד את הנובה ונישאו כשנה וחצי לאחר מכן. אחרי הנובה הפסיקה לעבוד בלק ג׳ל והחליטה ללכת אחרי הלב. כיום, מטפלת בריברסינג ומאמנת אישית.

 

6:29, פחות משעה אחרי שהגעתי למסיבה עם בן הזוג שלי וחברה, האזעקות החלו לצרוח, והאינטואיציה שלי צעקה – משהו שונה הפעם. מטחים אדירים חצו את השמיים, והבנתי – חייבים לברוח מיד.

המיגונית בכניסה לבארי, שנראתה כמפלט בטוח, התגלתה כמלכודת. צעקות נואשות על מחבלים בשטח, ראיתי את הרב”ש של הקיבוץ נורה מול עיניי, והמיגונית שעזבנו רק לפני רגע התפוצצה. בעודי נוהגת, תמרנתי בין רכבים שקפאו באמצע הכביש – נהגיהם נורו. טנק צה”ל בודד בשטח סימן את הרגע בו התובנה הקשה הכתה בי – אנחנו לבד במערכה.

טנדרים של מחבלים חסמו את דרכנו. בהחלטה אמיצה השארתי את הרכב מונע למען אחרים שאולי יזדקקו לו ושניה לאחר מכן טיל RPG נורה לכיוונו, רצנו מהר לתוך שטח פתוח, בזמן שכדורים שורקים מעלינו מכל עבר כמו במטווח ברווזים, ללא מחסה, רק עם תקווה שאף כדור לא יפגע. פחד טהור, תחושת מוות מתקרב.

לא הספקנו כלום, אני צריכה עוד להתחתן להביא ילדים, אין מצב שככה זה נגמר, זה לא יכול להיות!!!

בעיצומו של הגיהינום הזה, קרה משהו ששינה את תפיסתי. כשהיינו במנוסה, הרגשתי ניתוק מכל מה שמסביבי. הכדורים שרקו, אנשים נפלו, אך בתוכי הרגשתי משהו אחר. הכול הפך לכחול, שקט מוזר עטף אותי, חוויה רוחנית שהעבירה בי ידיעה ברורה שאנחנו חייבים להישאר יחד.

המילים התפרצו מפי כמו תפילה: “ביחד זה כוח, ביחד זה כוח, רק ביחד ננצח”, “החיים יפים”, “אין רע היורד מן השמיים, הכל לטובה”. בתוך התופת, מצאתי בהירות. במקום להמשיך לברוח בפאניקה, הבנתי – כמו בטבע, מי שרץ נטרף, מי שעוצר שורד. הפחד ידחוף אותי ולא ישתק.

נהג אמיץ, שנשלח כמו מלאך משמיים, אסף אותנו, והמסע המפחיד נמשך בכבישים רוויי זוועות. צרורות כדורים המשיכו לשרוק מעלינו, אך בדרך לא דרך הגענו לכביש 6 לביתו של הנהג בעפולה רחוק מבתינו באשדוד, נדדנו בין מכרים, עד שלבסוף, אחרי זמן שנדמה כנצח, מצאנו את האומץ לחזור הביתה.

שלי ישי

בת 26, ממעלות תרשיחא. גרה עם בן זוגה, כשחזרו מהנובה הוא יצא למילואים. אחרי הנובה הקימה עסק לעיצוב גבות ושחקנית מתחילה.

 

בשבוע שקדם למסיבה, ועד ליום עצמו, היו לי שני חלומות שהטרידו אותי: אחד מהםחלום שבו אני חטופה, והשני חלום על הצבא ועל אחי. ביום המסיבה הרגשתי שמשהו רע הולך לקרות. לא רציתי לנסוע, אבל משהו בי אמר לי לנסוע עם בן הזוג שלי.

הגענו בשלוש לפנות בוקר. כשהיינו ברחבה לפני שהסיוט הכי גרוע הגיע, הרגשתי שזאת המסיבה הכי טובה שחוויתי בחיי. הגיעה הזריחה והכול נעצר. המוזיקה כבתה, השמיים השחירו. אני ובן זוגי, דני, נשכבנו ליד הבמה כשהוא שוכב מעלי ומגן עלי. הרגשתי שאנחנו מבזבזים זמן והתקדמנו אל הקנטה, שם שוטר שלף אותי מבוהל ואמר לי ״קחו ציוד חשוב ותעופו מכאן״. וכך היה. רצנו בין הרכבים, מחפשים את הרכב ולא מוצאים. אנחנו מרימים את הראש ורואים שני חברים שלנו ברכב, ונכנסנו. נתקענו בפקק, עד שלחצנו על חבר שלנו, אבשה, שנהג לנסוע דרך השיחים. הגענו למחסום, והשוטר הכווין אותנו לנסוע ימינה. עצרנו במיגונית של הציפור, ובן הזוג שלי אמר שזה לא יהיה חכם לחכות בחוץ מכיוון שיש המון אנשים. המשכנו לנסוע כשהוויז מכוון לאופקים. פתאום אבשה פרסס לתחנת דלק בצומת אורים, שם הסתתרנו. נכנסנו לשירותים של התחנה וקיבלנו את הידיעה על המחבלים. רצנו לתחנת הדלק ולקחנו סכינים ופחיות שימורים,והסתתרנו עד לרגע שהגיע בחור ואמר לנו שיש מקלט. במקלט היו אנשים מהקיבוצים, רוכבי אופניים וחבר׳ה מהמסיבה. קיבלנו שם את כל המידע. היו שיחות טלפון מאוד קשות, התחלנו לעכל את גודל האסון ולהבין בין היתר שאנחנו מוקפים. משם פינה אותנו שוטר היישר לצאלים. השוטר תידרך אותנו לנסוע הכי מהר, לא לפנות לפניות שיכולות לעלות לנו בחיים, לא לחגור חגורה ובמידה ונתקלנו – לרוץ כל אחד לכיוון אחר. הגענו לצאלים ויצאנו משם בשלוש וחצי חזרה לכיוון הבית. היינו שניים עשר וחזרנו עשרה. יהי זכרם של אופק אטון וסאן יעקובוב.

שני הדר

בת 36, מחדרה. אם יחידנית לילין בת ה-14. מאמנת כושר עצמאית. בנובה נפצעה בכתף וביד, נותחה 4 פעמים. נלחמה שנה בשיקום בביה״ח איכילוב.

 

הגענו למסיבה בזריחה. חניתי, וכשפתחתי את הדלת הבחנתי ביירוטים מאסיביים בשמיים. כל כך קיוויתי שלא, אך המוזיקה פסקה והוכרז על פינוי חירום. מיהרנו חזרה לרכב,לצאת מיד לפני הפקקים המוכרים ביציאה מפסטיבלים. הספקנו להתרחק כרבע שעה עד לצומת מפלסים.
הבחנתי ברכבים נפגעים וחשבתי שאלו רסיסי יירוטים, והחלטתי לעצור בצד לתפוס מכסה.
פתאום אני מזהה מחבל רץ למרכז הכביש עם קלצ’ניקוב. אין זמן לחשוב—צעקתי לחברה “עלי לאוטו!” ואני מגלה מולי ג’יפ מלא מחבלים שרצו לחסום את נתיב הנסיעה. חתכתי לשטח חקלאי פתוח,  לא אידאלי לרכב כשלי. ואז, יריות.. פיצוץ של כאב בכתף. ירו בי.

המשכתי לנהוג עד סוף השטח ועצרתי כשאני מדממת ומבוהלת. מסביב ירי בלתי פוסק, פגזים, ריח של שריפה. התקשרנו למד”א ולמשטרה, אבל התשובה הייתה קשה: “אין כוחות. אתן לבד”. בצהרי היום שמעתי רחפן מעלינו, נפנפתי לעזרה—אבל אז נפתחה עלינו אש. התחבקנו, קראנו “שמע ישראל” משלימות עם המוות ומשחקות פני מתות.

אחרי עשר שעות, ראיתי דמות מתקרבת. שוב התקשרנו למשטרה. “מה לעשות? להמשיך לחכות לחילוץ או לברוח? ולאן? אין אינטרנט, אין צבא”. ענה לנו שוטר ואמר שאם לא ננסה לצאת, יש סיכוי שלא יגיעו אלינו בזמן. זחלנו לרכב ונסענו מבלי לדעת לאן, בדרך נתקלנו בכוחות צבא ואיחוד הצלה, פינו אותי להדסה בהגעתי כבר אבדתי הכרה אך בזכות הכושר והכוחות , שרדתי נגד כל הסיכויים.

הסיפור המלא של שני הדר

שני הדר
היום השחור בתולדות מדינת ישראל- שבת בבוקר ישנתי 3 שעות והתארגנתי ליציאה לפנות בוקר.
אני מאלו שאוהבות להגיע בזריחה עד השקיעה!

בדקה ה90 אלכס מחליטה להצטרף.. קבענו לצאת ב4:30 בבוקר וכפי המתוכנן הגענו 06:20 בול בזריחה! חונות את הרכב יורדות אומרות שלום לחבר של אלכס די ג׳י (קידו) מתן אלמלם ז״ל שניגן במסיבה ב3:00 בבוקר. נתנו חיבוק ושומעות פיצוצים בשמיים, מרימות את הראש ירוטים מכל כיוון. .. פיצוצים.. ואני בכלל לא נבהלת, מתפללת שהמסיבה תמשיך כי הרגשתי בטוחה במדינה שלי!
ואז.. המוזיקה הפסיקה ונשמע קול חזק שאומר ״כל הקהל מתבקש לצאת מיציאות החירום״ הבנו שהמסיבה נסגרת! מתן ז״ל זירז אותנו לחזור לרכב מיהרנו לרכב כדי להימנע מפקק ביציאה.
עברנו את הניידת שהייתה בכניסה, פנינו שמאלה לכיוון כביש 323 הגענו לעיכול מפלסים ב06:45 חלפנו על פני רכב שבדיעבד מסתבר היה בו מחבל שטרם הספיק לצאת. מולי הבחנתי ב2 רכבים שמזגזגים הצידה ולא הבנתי מה קורה.. חשבנו יירוטים, אלכס אומרת ״שני תעצרי בואי נשכב על הריצפה״ עצרתי בשול הדרך, יוצאות מהרכב לכיוון האחורי, באה לשכב על הכביש וקולטת מחבל מאחורי רץ לכביש עם קלאצ׳ניקוב ביד. ישר הבנתי! צרחתי לאלכס ״עלי לאוטו״!!!!!
תוך כדי שעולות המוח רץ בשניות.. אני עולה לרכב מרימה את הבלם, מרימה את הראש כדי להתחיל בנהיגה ורואה 100 מטר מולי ג׳יפ שמתוכו יורדים 10-15 מחבלים (לא שמתי לב אליהם לפני) הם רצים בשורה וחוסמים את הנתיב, שבריר שניה מתאפסת, מבינה שאין קדימה ואין אחורה! מסתכלת שמאלה, מעבר לכביש הבחנתי בשטח חקלאי שבנס גדול, לא היה מגודר!
חתכתי שמאלה, עליתי לשטח ולחצתי על הגז הכי חזק שיכולתי. התחילו יריות ..
אלכס ״שני לא לעצור״ לפתע בום כאב כמו כדור אש ענקי בכתף- צורחת ״אהה ירו בי״ אלכס צורחת ״שני אל תעצרי, על תעצרי״ עם יד שמאל אחזתי בהגה והמשכתי עד שהגעתי לסוף השטח! היה שביל שחוצץ לשטח נוסף ואין לאן להמשיך.
עצרתי, יצאתי מהרכב ביקשתי מאלכס לפרוס מחצלת ונשפכתי על הקרקע.. כתף תלושה ושסועה, דם בלי סוף ומפחדת לצרוח שמה ימצאו אותנו.. היריות מסביב נמשכות
מעל הראש פגזים וירוטים. כבר 7:30 בבוקר עדיין יש קליטה
מתקשרת לאחותי מספיקה לספר לה שנורתי מאש מחבלים וחייבת חילוץ הצלחתי לשלוח מיקום.
אלכס מתקשרת למתן ז״ל ומדווחת לו ״ירו בשני ״ מנסות לשלוח מיקום.. במקביל מחייגות למד״א ולמשטרה.. עדיין לא מבינות את גודל האירוע.
במד״א נתנו הוראות ראשונות, חוסם עורקים, שמירת סוללה וקור רוח ולהמתין לחילוץ.
מנגד אלכס מוסרת למתן ז״ל מיקום והוא מנסה לעדכן את השוטרים שלידו בחפ״ק שבמתחם המסיבה על המתרחש.
שוב שיחות למד״א משטרה, להתחנן לסיוע אך גודל האירוע מתגלה והם מעדכנים אותנו שיש חדירה ומחבלים בכל העוטף ולא רק אצלנו
״אתן בשטח אש, יש מאות מחבלים ולצוותי ההצלה לא נותנים להיכנס״
כעבור פחות משעה שוב ניסינו לחייג למתן ז״ל
אך הפעם הוא לחש ״יש פה מחבלים אני לא יכול לדבר״
הלם מטורף המחבלים הגיעו למסיבה אנחנו מבינות שמשהו גדול מאוד קורה!
מה עושים אין מים, אני מאבדת דם מהכתף ומכל החתכים שחתכו הרסיסים.. בלי יכולת לזוז עם כאבים עצומים מתפללת לאלוקים לשרוד ולהיחלץ בקרוב.
לקראת 14:00 שומעת זמזום ומבחינה ברחפן בשמים, מנופפת לו בטוחה שזה צה״ל.. אחרי מס׳ דקות יריות לכיווננו .. בטוחות שהם מגיעים (בפעל מסתבר שלחו צלף) ראו הרחפן שאנחנו בחיים ורצו לוודא הריגה. אני ואלכס מבינות שזה הסוף, מחובקות, בוכות וצועקות ״שמע ישראל״ ושיר המעלות. הירי ממשיך
אני אומרת לאלכס שכבי מתחת לרכב אני אשחק אותה מתה.. הנחתי את הראש וחיכיתי ל״בום״ התפללתי למות במהירות עצמתי עיניים והפסקתי לנשום.. ופתאום… שקט. זה בהחלט עזר, הירי לכיוון פסק. אבל חילופי אש מסביב המשיכו כל הזמן. פגזים ירוטים יריות, ריח של שרוף באוויר. אין קליטה ויש לי פיפי, מה עושים? לא יכולה לזוז עצם הזנב כבר לא מורגשת.. אלכס מעודדת שאעשה פיפי על עצמי. אין ברירה.
מנסה, לוחצת ובום שפריץ של דם ניתז לי מרסיס בצוואר ויורד על החזה והפחד משתק.

לקראת 16:00 שוב שיחה למד״א רק שיחות חירום ניתן להוציא.. ״ הלווו יש מישהו שיכול לבוא לעזור חברה שלי מדממת למוות״
התשובה הזויה אבל אין מי שיבוא.
מספרים לנו שאנחנו במצב מלחמה.. אין כוחות, מלא פצועים מחבלים בכל מקום..
אני תוך כדי שאלכס בשיחה עם שוטר מבחינה בדמות הולכת מקו האופק לא ממש רחוק ממני.
אני צועקת לאלכס שאני רואה דמות, היא מספרת לשוטר והוא עונה את המשפט שניער לנו אץ הצורה: ״ תקשיבי יש לכן 2 אופציות או לקחת סיכון ולהישאר בשטח או לקחת סיכון ולנסות להציל את עצמכן, עלו לאוטו וצאו משם״

זה מה שעשינו אלכס עזרה לי להתגלגל לרכב שנראה כמו זירת רצח.
חלקים של עור ושריר נמצאים בכל מקום.. אבל הבנו שאין ברירה.. זה הזמן לצאת
היו פחות יריות מסביב והבנו שעדיף לנסות לצאת מאשר למות בשטח.
נסענו על השביל מתוך השטח והגענו לכביש נתקלנו ברכב צבאי וניידת טיפול נמרץ הצוות זיהו רכב מולם והוציאו נשקים..אלכס צורחת הצילו יש לי פצועת ירי, והם קלטו שאנחנו נשים.
רצו ישר להוציא אותי מהרכב.. אני ואלכס צורחות את חיינו, הצלחנו! אנחנו במקום בטוח.
לא מאמינות ששרדנו את התופת שנלחמנו נגד כל הסיכויים כדי לא להיכנע לפחד.
כעט נלחמתי להישאר ערה ובהכרה עד ההגעה לבית חולים הדסה בירושלים שם איבדתי הכרה והוכנסתי לחדר ניתוח.. מאז עברתי 4 ניתוחים והחלפת מפרק כתף.
לומדת להתנהל מחדש עם פציעה ומגבלה לא קלה.. אבל תודה לאל אני פה נושמת, חיה
‏ זכינו בחיים מחדש.

צוות ליווי טיפולי

הצוות הטיפולי מורכב מפסיכולוגית שנוכחת בכל שיעורי ההכשרה וכן בחזרות. היא נותנת מענה בזמן אמת לצרכים שעולים, טריגרים וכו, בקשר עם הפסיכולוגים האישים של הקבוצה במידת הצורך, נותנת מענה וליווי טלפוני למי שצריך.

 

כמו כן, הילה המדריכה החברתית, הנה בוגרת של פלטפורמא במחזור ההכשרה הראשון של העמותה לקידום נשים נפגעות אלימות. היא נמצאת פיסית בכל המפגשים, החזרות ונותנת תמיכה רגשית, כתף, אוזן קשבת ומתווכת עבורם קונפליקטים שעולים באישי ובקבוצה.

 

קרן ודנה- מובילות את התיאטרון, מעורבות בהחלטות הטיפוליות, בגיבוש התהליך של כל אחד מהם ושל כולם יחד כקבוצה.

“ההתמודדות עם הטראומה היא תהליך של תנועה נפשית”

ענת הדר זלצשטיין, על הליווי הפסיכולוגי של הקבוצה.

 

ליווי התהליך הרגשי של הקבוצה המופלאה הזו, הותיר אותי משתאה נוכח תעצומות הנפש לגייס את כוחות החיים ואת כוחה של האהבה בהתמודדות עם הטראומה.

טראומה היא תוצאה של אירוע שהנפש אינה יכולה להכיל. לכן בטראומה יש בו בעת עודפות וחסר: את העודפות הנפש דוחקת מהתודעה דרך מנגנוני ניתוק, וכך נוצר חסר. העודפות מפעילה את הנפש בדרכים שאינן מודעות (“טריגר”), והחסר מתבטא בצמצום העולם הרגשי והחווייתי של האדם. עקב כך, האירוע הטראומתי נרשם בנפש באופן חלקי, מפורק ונוקשה. ההתמודדות עם הטראומה היא תהליך של תנועה נפשית, שמחברת ומחייה את האזורים הנפשיים הקפואים והמנותקים הללו.

בשנה האחרונה, משתתפי נובה פלטפורמא עברו תהליך של תנועה נפשית, בליווי של צוות יצירתי, רגיש ומסור. דרך השתתפותם במרחבים חווייתיים שונים – תנועתיים, קוליים, משחקיים ומילוליים – הם יצרו חיבורים מחודשים בנפשם. היבטים שונים של הסיפור הטראומתי התחברו, נחוו, קבלו משמעות ונאספו לחוויה שלמה יותר.

הירתמות למטרה משותפת – המחזת סיפורם של שורדי מסיבת הנובה – הייתה אף היא כוח מחבר, כקבוצה וכקהילה. ביחד הם יצרו עדות שנעה בין הסיפור הפרטי והאישי לבין הקולקטיבי. תהליך יצירה זה אפשר תנועה של עיבוד הסיפורים הטראומתיים. תנועה שתימשך על הבמה בכל מפגש ייחודי עם הקהל.

“העבודה עם הטקסטים לקראת העלייה לבמה מניעה תהליכים נפשיים משמעותיים”

הילה צארוםעל ההדרכה החברתית.

את דרכי עם “תיאטרון פלטפורמא” התחלתי כמשתתפת במחזור הראשון לקידום נשים נפגעות אלימות. חוויתי את עוצמת התהליך במודל פלטפורמא הן בהכשרה המקצועית והן כשחקנית, המופיעה עם הסיפור האישי שלה. תמיד אהבתי את עולם האמנות והטיפול, אבל הצלחתי להתחבר אליו מחדש רק בתהליך שחוויתי בתיאטרון. מאז אני מלווה כמדריכה חברתית כל מחזור הכשרה, תומכת בתהליך הרגשי ובדינמיקה הקבוצתית. בכל מחזור שליוויתי ראיתי את השינויים העמוקים שחלו אצל הנשים בעקבות התהליך, שהשפיע רבות על חייהן ועל סביבתם הקרובה. אותה השפעה שהרגשתי גם אני מנסיוני האישי.

השנה, בעקבות המלחמה, פתחנו מחזור לשורדי הנובה. גם הפעם אני מלווה אותם לאורך ההכשרה והחזרות להצגה. כבר בתהליך ההכשרה ראיתי שינויים בדפוסים ובהתמודדות עם הטראומה. ראיתי כיצד העבודה עם הטקסטים לקראת העלייה לבמה מניעה תהליכים נפשיים משמעותיים.

אני מרגישה זכות גדולה לעבוד עם שורדי הנובה, ועם “תיאטרון פלטפורמא” בכלל. העבודה, מעבר להיותה שליחות גדולה, נתנה לי רבות באופן אישי ועזרה לי בהתמודדות שלי עם הטראומה הלאומית,כאמא שבעה ילדים שארבעה מתוכם הם לוחמים.
אני מתפללת שכולנו נזכה לריפוי אמיתי ונלמד לחיות לצד הטראומה, שנשמיע את סיפוריהם של כל שורד ושורדת, ושנשמיע את הקול של כולנו, כעם, דרך היצירה האמנותית. זה הניצחון שלנו.

“גם אם ההתרחשות היא דמיונית – היא מתייחסת לקונפליקט אמיתי שלהם”

קרן ישראלי כהןעל כתיבת המחזה.

 

ב”תיאטרון פלטפורמא”עבדתן עד עכשיו עם נשים שורדות אלימות. ספרי על ההחלטה להתמקד הפעם בשורדי הנובה.

בשבעה באוקטובר היינו רגע לפני הצגה בנושא אלימות נגד נשים, והטראומה הלאומית טרפה את הקלפים. אמרנו – בואו ניקח את התשוקה, הידע, הניסיון, האמונה והמקצועיות שלנו ונתעסק בזה.השורדים של הנובה הם חבר’ה צעירים בתחילת דרכם, שהטראומה שלהם הגיעה בנקודת זמן משנת חיים. יש לנו אפשרות לעזור להם להתחבר שוב לחלום שלהם, להגשמה. למצוא נקודה של אור ותקווה בחיים, שיאפשרו להם לבחור לא מתוך מקום של הישרדות אלא רצון לחיות.

איך גיבשתן את הקבוצה?

ברגע שקיבלנו את ההחלטה, דנה ואני נסענו למחקר ב”יער הסודי” בקפריסין, לשם נסעו הרבה מהשורדים לטיפול. דברנו איתם, למדנו אותם והתחלנו להכיר באופן קרוב יותר את קהילת הנובה. אחר כך פרסמנו קול קורא שמזמין שורדים ושורדות עם אוריינטציה של במה ומשחק, ממנו הגיעו אלינו בשלב הראשון כחמישים שורדים, ואחרי שלושה שלבים של מיונים הגענו לקבוצה המדהימה שלנו. זו הפעם הראשונה שעשינו מחזור משולב, של גברים ונשים, וההכשרה הייתה מכוונת כולה להצגה – עם שיעורי תנועה, פיתוח קול, כתיבה, משחק ויצירה עצמית. השיעורים נתנו להם כלים גם לעבודה על הבמה, וגם לתהליך התרפויטי שלהם.

איך ובאיזה אופן לקחת את החומר הביוגרפי והפכת אותו ליצירה אומנותית?

לכתיבת המחזה קדם תהליך ההכשרה, בו לימדתי שיעור כתיבה. בשיעורים המשתתפים קיבלו תרגילי כתיבה שאפשרו להם לגעת בעדינות בחומרים האישיים שלהם. דרך הטקסטים שלהם, ודרך עבודה פרטנית שנהלתי עם כל אחד מהם, יכולתי להתחיל ולהבין אותם: עם אילו דמויות או נושאים יש להם קונפליקט, אילו מערכות יחסים מרכיבות את העולם שלהם, מה הכישורים שלהם, מה הפחדים שלהם, על מה הם מדברים ועל מה הם לא מדברים. העבודה הייתה להתחיל ולהסתכל עליהם כדמויות – גם אני מהצד אבל גם הם על עצמם. כל דמות צריכה להבין מה הצורך שלה, לפי אחד מהקרטריונים הבאים: כוח, אהבה, הכרה או הישרדות. אחרי הצורך, חושבים מי הדמות שיכולה לענות להם על הצורך הזה. למשל הורה או בן זוג. משם התחלנו ליצור את הסיפור המרכזי לכל דמות. הטרנספורמציה – מאדם לדמות – היא לא פשוטה. לכל אחד יש חיים שלמים, שקדמו לנובה ושהושפעו מהנובה, אבל אנחנו בוחרים לקחת רק זווית אחת מתוך החיים שלהם. מכיוון ואני כתבתי את המחזה, הם רואים את עצמם דרך העיניים שלי, וזה מעלה להם שאלות על עצמם – האם ככה רואים אותי? אם זה מה שהייתי רוצה להראות? מה יחשבו עלי כשיראו את ההצגה? הם צריכים להגיע להסכמה לא פשוטה להיפרד מהפרטים ולהשאר עם הלב עצמו של הסיפור.

אילו אתגרים היו בתהליך הכתיבה?

תהליך הכתיבה הביא איתו בעיקר אתגרים. קודם כל, אנחנו מתעסקים בטראומה מתמשכת, שעוד לא נגמרה. אין מרחק בריא של זמן ומקום. בנוסף, מדובר בעשרה משתתפים: רציתי גם לייצר נפרדות ולתת לכל אחד את הצבע שלו ואת המקום שלו, אבל גם לא להעמיס על הקהל עשרה סיפורים של טראומה וכאב בתקופה שהיא גם ככה קשה. ניסיתי להבין איך לייצר אור, הצחקה והקללה בתוך הסיטואציה הכלכך כבדה הזו. לא כדי להרחיק את הכאב, אלא דווקא כדי לייצר מרחב נשימה שיאפשר לו להיות.

וכמובן, שאחד מהאתגרים המרכזיים הוא המפגש של השחקנים עם החומר הכתוב. הקריאה הראשונה של המחזה הייתה חוויה לא פשוטה. היו כאלה שעפו וחשבו שזה מדהים, אבל היו כאלה שהרגישו שלא רואים אותם, או שלא רואים אותם כמו שהם רוצים שיראו אותם. היה שם הכל מהכל – בכי וצעקות ושתיקה רועמת. זה לימד אותנו המון אבל זו הייתה סיטואציה לא פשוטה שהצריכה אותנו לחזור לעבודת עומק ולדייק כל דמות וכל מהלך. בקריאה השנייה הם כבר היו באורות. פתאום הם צחקו, ובכו וראו כל דמות ודמות. אבל השכתובים המשיכו גם לאחר מכן. גם בתהליך החזרות, דנה ואני היינו בפינג-פונג כדי להגיע לדיוקים הנכונים, שגם שומרים על הרמה האומנותית וגם נאמנים לצורך של כל אחד מהמשתתפים.

האם היה משהו שהפתיע אותך במפגש עם הסיפורים או בכתיבה?

ההחלטה לשתף את הקהל בהצגה הייתה לא מובנת מאליו, שהצריכה שחרור שליטה ואמונה בשחקנים. הקבוצה הם שחקנים לא מקצועיים וזו הפעם הראשונה שלהם על במה – אבל הלב שלי אמר ללכת על זה.המחזה מוקפד, ושילוב הקהל יביא ספונטניות לא מחושבת וכך יווצר קסם. אני מאמינה שהם יצליחו להחזיק את זה עם האינטילגנציה והכישרון שלהם.

ולסיום, מה היה לך חשוב בכתיבת המחזה?

היה לי חשוב להיות נאמנה אליהם כקבוצה. כשאני אומרת נאמנה, אני מתכוונת לנאמנות רגשית בכתיבה. גם אם ההתרחשות היא דמיונית – היא מתייחסת לקונפליקט אמיתי שלהם. היה לי חשוב להתייחס בכבוד, ברגישות, באהבה ובאומץ לסיפורים שלהם. לתת לכל אחד מהם איזשהו זרקור, איזה תמלול לחוויה שלא היו יכולים להגיע אליו לבד. ויחד עם זה, היה לי חשוב להביא לקהל ערך. ערך שהם לא יוכלו לקבל בשום מקום אחר, וזה קודם כל דרך החוויה. לא רציתי שזה ירגיש כמו סרט דוקומנטרי. לכן רוב המחזה מתרחש לא באירוע עצמו, אלא בהתמודדות אחר כך, שמעלה נושאים שנוגעים לכולם– אהבה, קריירה, יחסים עם הורים… אלה התמודדויות יומיומיות. החוויה התיאטרונית מאפשרת לקהל להגיע לנושא הזה באופן שלא יכול להגיע בשום מקום אחר. ברגע שיושבים באולם, מסתכלים בעיניים של אנשים אמיתיים שחוו את זה ועוברים יחד איתם את החוויה. אני לא רוצה שהקהל ישב בנוח, אלא שיישאר ערני וחי ובועט יחד איתנו. שיתרגש, שיצחק, שיבין שזה בסדר לדמוע ולצחוק יחד, שירגיש מה זה לעסוק בכאב מתוך מקום של ריפוי, עוצמה ובחירה. דרך הבמה אני רוצה להביא את החיים. שהקהל יצא מהאולם, הוא ירצה יותר לחיות.

“האתגר הגדול היה לגעת בטראומה כשאנחנו עדיין בתוך הטראומה”

דנה דבוריןעל בימוי ההצגה.

 

ספרי על הבחירה לעבוד עם שורדי הנובה. במה הדבר היה שונה מהעבודה של “תיאטרון פלטפורמא” עד אז?  

ממש כמה ימים לאחר השבעה באוקטובר, כבר היה ברור לקרן ולי שאנחנו צריכים לשים את המשאבים שלנו – כגוף שמתמחה בטראומה – בטראומה הלאומית, שקורית כאן ועכשיו. בעוד העבודה עם הנשים שליווינו המשיכה, הפננו את תשומת הלב שלנו לנפגעי הנובה.

האתגר הגדול היה לגעת בטראומה כשאנחנו עדיין בתוך הטראומה. עד כה עבדנו ב”פלטפורמא” עם נשים שחוו אלימות בחייהן. מי שהגיעו אלינו היו לרוב ככמה שנים אחרי הטראומה שלהן, עם זמן לטפל בעצמן ולעבד את הדברים עוד קודם למפגש איתנו. הפעם, הבחירה הייתה לעבוד עם אותם ניצולים שעוד חיים את הטראומה. אמנם הטראומה קרתה בשבעה באוקטובר, אבל למעשה האירוע לא נגמר. הם חווים כל הזמן טריגרים סביב אותו אירוע. אם אנחנו, כאזרחים שלא חוו את האירוע הזה ממקור ראשון, מרגישים שאי אפשר לחזור לחיים – אחת כמה וכמה אותם ניצולים שמתמודדים עם מה שקרה בצורה עמוקה. בנימה אישית, כל האירוע הזה פגש אותי גם במקום אישי: לבת שלי היו כרטיסים למסיבת הנובה, אבל משום מה בהחלטה של הרגע לא נסעה. חברים שלה היו בתופת הנוראית, נפצעו וחבר אחד נרצח. בנוסף, בעלה של החברה הכי טובה שלי הוא אחד ממפיקי המסיבה, ששרד את התופת אבל עם סיפור לא פשוט בכלל. תהליך יצירת ההצגה היה עבורי גם תהליך אישי, ותהליך מול הבת שלי, עם ההבנה שכל אחת מאיתנו הייתה יכולה להיות שם.

איך נראה תהליך החזרות? 

לאחר גיבוש הקבוצה ותהליך ההכשרה, התחלנו בתהליך החזרות. יחד עם ההנאה וההתרגשות מתוך הביחד ומתוך תחושת המשמעות, התהליך הזה הביא איתו גם הרבה אתגרים: בהצגה הזו אנחנו נוגעים בפצע. לא רק נוגעים – אלא מחטטים. אנחנו מביאים אותו למרכז הבמה. המפגש עם הסיפורים הוא קשה מנשוא. יש כל כך הרבה סיפורים וכל כך הרבה זוועה, ולפעמים קשה להבין ולקבל שזה מה שקרה. שזה מה שקרה להם ולנו. שזו המציאות בה אנחנו חיים. אמנם המשתתפים עברו הכשרה של תשעה חודשים כדי שיוכלו להביא את העדויות שלהם לבמה, אבל זה בכל זאת כואב. אפילו ללמוד טקסט בעל פה יכול להיות להם קשה, כי כשאומרים משהו בקול רם נותנים לו תוקף, מבינים שהוא באמת קרה. תהליך העיבוד וההפנמה חושף אותם מצד אחד לקשיים ולמצוקה שהם היו בהם, אבל גם גורם להם לגלות כוחות חדשים דווקא בתוך הרגעים הטראומתיים. זה אחד הדברים הכי מדהימים בכלי של תיאטרון תרפויטי: הוא מאפשר לייצר תנועה בתוך הטראומה. לטראומה יש נטייה להתקבע, וזה מה שהופך אותה לדבר שמנהל את האדם שחווה אותה. בחזרות, ובתהליך ההכשרה שקדם להן, המשתתפים נגעו בסיפור שלהם מכל מיני כיוונים ומצאו את הדמות שלהם, שהיא לא בדיוק הם ולא עברה בדיוק את מה שהם עברו. וזה מאפשר תנועה שעוזרת להתמודד. כדי לנהל את תהליך החזרות, אני, כבמאית, צריכה הרבה גמישות מחשבתית ורגשית, סבלנות ותשומת לב לפרטים הקטנים. רק כך, ועם הרבה אהבה, אפשר לייצר מרחב של עיבוד ועבודה. אנחנו מגיעים לחזרות עם המון אהבה ושמחה, ואני דואגת לשתול בדיחות ואנרגיה טובה והרבה חיבוקים כדי שהדבר הזה יהיה נעים. והוא מאוד נעים. למרות האתגרים החזרות הן נעימות – המשתתפים אוהבים לבוא לחזרות, הם מלאי תשוקה וסיפוק ומבינים את הערך הזה. הם שחקנים נפלאים ואני גאה בהם מאוד. הם נכנסו לנו ללב. זו אהבה גדולה מאוד, זו משפחה, ואני מרגישה שהם כמו הילדים שלנו. אני מודה על האפשרות להיות במקום שמאפשר להם ריפוי ואני שמחה שאפשרנו להם לחזור למקום שמביא להם הרבה אור – וזו היצירה.

האם היה משהו שהפתיע אותך במפגש עם הסיפורים ובעבודה עם השחקנים?

מה שהפתיע אותי לטובה זה החיבור המדהים, יוצא הדופן, בתוך הקבוצה. עם המון תשומת לב וליווי של הצוות, נוצר פה אנסמבל. הביחד שלהם נותן להם המון כוח. וגם לנו, צוות ההצגה – כל אחד מאיתנו קשור איכשהו לסיפור הזה. זה גם הסיפור שלנו. כל אחד מאיתנו מרגיש שותף לתהליך, ושזו המשימה שלנו – כבני אדם, כשאנשי מקצוע, כישראלים – להיות שם ולעשות כל מה שאפשר כדי שהריפוי יגיע לא רק אליהם, אלא גם למשפחות שלהם, לחברים שלהם ולנו בכלל, עם ישראל.

ולסיום, מה היה לך חשוב בבימוי ההצגה?

קודם כל, להיות בתשומת לב לכל אחד ואחת מהם. לא לעשות שום מהלך בימויי שיגרום למישהו להרגיש לא בנוח, במצוקה או באשמה. העבודה איתם היא מאוד עדינה. ברמת ההצגה, היה לי מאוד חשוב להביא את המימד של הזמן: מצד אחד הזמן כאילו נעצר בשעה 6:29, ומצד שני השעון לא מפסיק לרוץ. החיים ממשיכים למרות שהזמן נתקע. בנוסף, רציתי להביא את העולם הפנימי מול העולם החיצוני: לייצר מצב של סיטואציה ריאליסטית מהחיים, שברגע אחד הופכת לטריגר וגורמת לניתוק אצל אחת מהדמויות, ואנחנו נכנסים לראש שלה. פה, כבמאית, אני צריכה גם להחיות את הסיטואציה הריאליסטית שמתקיימת על הבמה וגם להראות מימד של תודעה אחרת – מה מי שמושפע מהטריגר חווה בראש שלו בזמן שהסצנה ממשיכה. ולבסוף, אני רוצה לשמור על הקהל, כך שהוא יצליח להכיל את מה שהוא רואה. כולנו עדיין בסיפור, כולנו מכירים את הסיפור, ולא רציתי להראות שום דבר שהוא גרפי וקשה. צרובים אצלנו מספיק סרטונים וכתבות, ואני לא רציתי שהקהל ירגיש מותקף. חשוב לי שהקהל יצא עם חוויה אנושית. חוויה אנושית היא חוויה שמשלבת גם את הכאב וגם את השמחה וההומור, שקיימים במערכה השנייה. בתוך האתגר הזה, בתוך הטראומה הזו, אפשר למצוא גם תקווה.

לשאלות הצעות ובקשות צרו קשר >>